תגית: דר. שריידר

אנו מעוניינים בשיפור המערכת הדו עינית (לפעמים גם החד עינית), במטרה לגרום לראיה נוחה, חדה ויעילה.
הבסיס לראיה טובה הוא פיקסציה פוביאלית מונוקולרי, מתייחסים לפיקסציה זו כפיקסציה אוקיולוצנטרית aculocentric- מבט כאילו אין גוף, עין בודדת המפוקסת על המטרה, יש קו אחד בין הפוביאה למטרה וזהו ציר הראיה.
מבט aculocentric הוא בניגוד למבט egocentric.
כל אדם עם ראיה דו עיינית אמור להביט עם מבט אגוצנטרי- נקודת החציון היא מרכז הגוף ולא העין בפני עצמה.
לדוגמה: אם נבקש מאדם לעמוד ישר מול נקודה מוגדרת (עם הגוף, לא עם עין R או L), מרכז הגוף הוא זה שיקבע את המושג ישר (בעצם בין העיניים).

דוגמה נוספת: כדי לכוון רובה צריך עין אחת, כוונת ומטרה, לא ניתן להעמיד רובה במרכז הגוף ולירות. הטבע הוא לכוון את עצמנו במרכז הגוף, לכן לוקח זמן ללמוד לירות ברובה, מה עוד שחייבים לעצום עין אחת מכיוון שהיא מפריעה בשני מישורים- היא לא רואה דרך הכוונת למרות שרואה את המטרה, ושנית העין הפתוחה גורמת לכך שהטבע רוצה ליישר את הגוף.
ירי באקדח שונה מרובה, שמים את האקדח במרכז הגוף עם שתי הידיים מתוחות במרכז, כאן משתמשים במבט אגוצנטרי.
אם רוצים להשתמש בכוונת עושים שני דברים:
1) סוגרים עין אחת (לא באמת חייבים לעשות זאת, אבל רצוי)
2) מטים את הגוף הצידה, כך שבעצם מבטלים את השימוש בגוף כנקודת ציון תפיסתית, ואז המערכת עוברת למבט אוקיולוצנטרי רק עם עין ימין.
אם הגוף נשאר ישר בזמן שמנסים להשתמש בכוונת, מכניסים את התפיסה האגוצנטרית שאנו רגילים אליה, אבל אסור להשתמש בה כי אז נפספס.

דוג' נוספת: רטינוסקופיה. לפעמים מטים את הראש בזמן הבדיקה ולא נשארים בעמדה ישרה. קשה להתמקד רק ברפלקס שמעניין אותנו, ולהתעלם מהדמות שרואה העין השניה.
אם קשה לבצע משימה אוקיולוצנטרית עם גוף ישר שנותן תפיסה אגוצנטרית, אז אנחנו מתבלבלים ועושים תנועת ראש כדי לנטרל את ההשפעות של התפיסה של הגוף, המודעות לגוף, בעצם מנסים לעבוד אוקיולוצנטרי.

הנושא האוקיולוצנטי/ אגוצנטרי חשוב במקרים של עין דומיננטית חזקה מאוד, אמבליופיה או סטרביסמוס, זה דורש הבנה טובה של המרחב כמו נהיגה או חניית רכב. יש לזה השלכות אפילו בהתאמת משקפיים בי פוקלים, מולטי פוקלים וכד'.

הפיקסציה הפוביאלית החד עינית היא הבסיס לכל העולם התפיסתי.

כל הנושא של אוקיולוצנטריות ואגוצנטריות נובע מהתפתחות של הבנת הגוף. המערכת התפיסתית אצל תינוק מתפתחת יחד עם המודעות לגוף, כגוף שיש לו שני צדדים בתמונת ראי. ההבנה של הצדדיות של הגוף, היא הבסיס להבנת המרחב.
אם נותנים לתינוק בן שנה וחצי להחזיק בקבוק, הוא מעביר לאמצע הגוף ואז יתפוס ביד השניה. הוא לא יעשה העברה ישירה כי צדדי הגוף עדיין מופרדים עבורו, וחלק אחד לא משתתף עם החלק השני. זה אמור להפסיק בגיל שנתיים, אבל לא תמיד.
אם ילד מתקשה בדבר הזה- מבחינתו יד ימין שייכת לצד הימני של העולם, ואם משהו מונח בצד שמאל, הוא יטה את כל הגוף, כך שזה יעבור להיות בצד הימני שלו
זה פיתוח של אגוצנטריות- לדעת שיש שני צדדים נפרדים ויש קו שצריך לעבור שהוא המרכז.
אם זה לא קורה דברים שיש להם צדדיות לא מתפתחים כמו שצריך, לדוג' האותיות ג ו ז או האותיות p ו q או b ו d
אם זה חמור מאור הילד לא מפתח בכלל הבנה של כיוון במרחב.
לכן שנותנים לו את האות ו עם נקודה למעלה או למטה, מבחינתו זה אותו דבר, האות הזו מבחינתו היא רק קו עם נקודה, ולמיקום הנקודה אין משמעות.

כל העניין של הבנת המרחב, מתפתח יחד עם הבנת הגוף.
שתינוק לומר לזחול הוא מזיז את יד ימין עם רגל ימין, במשך הזמן הוא לומד לזחול עם יד ימין ורגל שמאל- זה מחייב הבנה של הדו צדדיות.
אם תינוק מתחיל ישר ללכת בלי זחילה, הוא בעצם מדלג על שלב חשוב בהבנת צדדי הגוף שלו.
האגוצנטרית כל כך חזקה שהיא שולטת על כל פעולה שאנחנו עושים- כמו שמנסים לקלוע כדור לסל.

אורתופטיקה זה בעצם ללמד את העיניים לקבוע את התפעול.

פיקסציה פוביאלית חד עינית
ישנן סטיות פיקסציה טבעיות ואפילו רצויות. הכוונה שאם מסתכלים בדיוק על מטרה מוגדרת, העין הבודדת עדיין ממשיכה לנוע.
ישנן 3 תנועות שהעין עושה כל הזמן:
1) Tremeor- רעידה.
הרעידה הזו קטנה מאוד, מספר שניות של זווית בלבד- גודל הרעידות תואם בערך את המרחק בין מדוח אחד לסמוך לו ברשתית. אין קורולציה בין שתי העיניים, אם שתי העיניים היו עושות זאת יחד, לא הייתה פיקסציה.
הרעידה הזו טבעית, היא רחש של הנוירונים לתנועה.

2) Micro scade- תנועה סקדית קטנה.
גודלה בסביבות 5 דקות של זווית, זו כבר תנועה משמעותית. מתרחשת בערך פעם בשנייה (שעושים אופתלמוסקופיה רואים את התנועה הזו של הפוביאה).
המיקרוסקד מתואמות בין שתי העיניים- שתי העיניים לאותו כיוון באותה מידה. כנראה שהסיבה האבולוציונית לתנועה הזו, היא למנוע תופעת troxler- אם מתבוננים בדבר מה למס' שניות העצם נעלם, משום שבכל הגוף אם מגרים נוירון שוב ושוב הוא מפסיק לפעול, כך גם לגבי הנוירונים של עצב הראיה.
כדי למנוע את תופעת טרוקסלר העין זזה קצת כל הזמן, מספיק כדי שהגירוי ימשיך לעבוד. זו הסיבה שאנחנו לא רואים את העורקים והורידים שלנו ברשתית (העורקים והורידים נמצאים לפני החיישנים ומטילים עליהם צל)- מכיוון שהם נופלים על בדיוק אותם החיישנים כל הזמן. אנחנו כן רואים floaters מכיוון שזה זז ומטיל צל על חיישנים שונים.
שיש דימום ברשתית ניתן לפעמים לשים לב לכלי הדם, מכיוון שהם מטילים צל על מקום מעט שונה.

3) Drift- סחף.
זו תנועה איטית ביותר (בניגוד לסקדות שמהירות מאוד), בערך 4 דקות של זווית בשנייה שכנראה מתוקנת ע"י מיקרוסקד. אין התאמה (קורולציה) בין שתי העיניים.
המיקרוסקד- הוא מיקרוסקד תמידי, מלבדו ניתן לבצע מיקרוסקד נוסף למטרה מסוימת. הdrift – מחייב תיקון, והתיקון הזה הוא מיקרוסקד שנפרד מהמיקרוסקד הרגיל.
Drift מתרחש מכיוון שהמערכת התפיסתית לא מסוגלת להתמקד תפיסתית בנק' בודדת לאורך זמן, כך שהיא מאבדת את הכיוון.
דוג': חדר חשוך לחלוטין שמסתכלים בו על נקודה בודדת. אחרי מס' שניות רואים שהנקודה נעה באופן אקראי לכל עבר. הנקודה הרי לא מטיילת באמת… מה שזז זו העין, היא לא מסוגלת להמשיך להתמקד, אלא היא נסחפת.
בתנאים חשוכים אין אינפורמציה שמגיעה למערכת, כך שנדע שנסחפנו וצריך לחזור. אם יש רמזים סביבתיים והעין נסחפת- מודעים לזה תוך זמן קצר ועושים את התיקון עם תנועה סקדית קטנה. מתקנים טעויות רק שיודעים עליהן.
drift מתבטא בעזיבת הנקודה המוגדרת ודורש תיקון.
עין אמבליופית סובלת מdrift מוגבר- לא מתפקדת או עובדת טוב, לא מבינה מה היא רואה. אם היא נסחפת כעין בודדת, היא לא מכירה במהירות בכך שהיא לא נמצאת במקום הנכון.

שלושת התנועות הללו הן טבעיות ונמצאות בשליטה, אבל יש מצבים שהם יוצאים מכלל שליטה. ניתן לראות את התנועות הללו בפוביאה.

כדי לפרק או להבחין בין שלושת התנועות הללו שמתלבשות אחת על השניה צריך מכשיר מיוחד- ע"מ עם אלקטרודות על העין, וכל תנועה קלה מורגשת ע"י המכשיר שמודד (מכשיר מאוד יקר).